מחשבות לפני יום רבין ה-25

חצי יובל כבר עבר מאז הרצח. אבל אני זוכר כל רגע ורגע מההפגנה ההיא אז בכיכר מלכי ישראל שהיא כיכר רבין של היום. בעיקר את רגעי השמחה והאופוריה של סיום ההפגנה, אלפי אנשים שרוקדים ושרים ביחד "בוא נרקוד עד אור הבוקר, בוא נשיר חזק עד השמים" כשבאותם רגעים ממש, במרחק צעדים ספורים ממני, התרחש הרצח.

כולנו מכירים את המילים הנצחיות של איתן הבר ז"ל "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה…" שבישרו על המשבר הנורא בארץ והאבל. אני זוכר את התחושות של סוף הדרך, של המדינה נגמרה, של סוף הציונות. תחושות של יתמות והיעדר מנהיגות. מה יהיה? היה הביטוי הכי נפוץ באותם ימים.

תודות לצוות החברתי בראשותה של אורית, נציין השבוע, ביום חמישי, טקס שנערוך בזום עם התלמידות והתלמידים ונציין בו את יום הזיכרון ה-25 לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין.

נתמקד בכוח שיש בדמוקרטיה להכיל מגוון קולות, לשיח שמאפשר דעות שונות ללא שנאה, בחשיבות לדעת לקבל מישהו שונה ממנה בכל ועדיין לומר הוא חלק מהעם שלי, חלק ממני. במיוחד בעת הזו. בתמונה כרזות שהכינו התלמידות והתלמידים לקראת הטקס.